כפתור צהוב

כפתור צהוב

אני עם סבתא דורה ,בחדר שלה, בחדר שלי, בחדר שלנו. חלקנו חדר ביחד.  .עובדתית, היא הרשתה לי לחלוק איתה את החדר

התגוררנו בסופיה, בירת בולגריה, במרכז העיר בדירת 3 חדרים. בדירה היה החדר של סבתא, ענק במושגים של היום ומלא הפתעות, חדר השינה של הוריי וסלון שהיה חדר בפני עצמו-שם אני ישנתי.בגיל מסוים עברתי לישון עם סבתא במיטתה הזוגית הגדולה.  

סבתא התאלמנה בגיל מאוד צעיר, הייתה רק בת 39. היא עבדה במפעל כתופרת וגם כפפות עור לחורף תפרה בלילות. על אצבעותיה נראו סימנים של מאין ספור דקירות.

ערב סתווי ושגרתי. כמו רבים אחרים. אני וסבתא ביחד בחדר. היה לי הרבה זמן סבתא.
אז לא ידעו לקרוא לזה"זמן איכות". היה זה זמן של סבתא עם נכתדה הבכורה.                                         הייתה לסבתא שקית בד מלאת כפתורים. כפתורים בצורות שונות, בצבעים שונים  ובגדלים שונים.
היו שם כפתורים מעץ וממתכת,כפתורים מפלסטיק וכפתורים מפנינה, אותם הכי אהבתי.
מדי פעם סבתא חיפשה איזה כפתור כדי להשלים את הכפתור שנפל משמלתה. 

במגירה שבה אוחסנו הכפתורים ראיתי קופסא קטנה ,פתחתי אותה ובפנים היה כפתור גדול בצורת כוכב, הסמל של היהודים כפי שסבא (אבא של אמא) פעם אמר. סבתא לקחה אותו ובאצבעותיה השרוטות נגעה בו כאילו היא רואה אותו בפעם לראשונה אבל היה ברור שאין זה כך.                                             

באותו ערב שקט סבתא  סיפרה לי שכשנכנס לתוקף החוק להגנת האומה (חוק אנטישמי שנועד להגביל את זכויותיהם של היהודים),כל היהודים חויבו לתפור כפתור צהוב לבגדיהם.      

אם הכפתור היה נקרע ומישהו היה נתפס ללא  הטלאי הצהוב  הוא יכול היה למצוא את מותו ברחוב.

סבתא סיפרה לי שיהודיי סופיה גורשו ונשלחו לערים אחרות וסבא שלי נשלח למחנה עבודה הרחק מהבית .  היא נשארה לבד עם שני הבנים שלה, אבי יוסף ודוד שלי ז'ק.         

פעם בחודש סבא סלבטור היה חוזר הביתה והיא הייתה מכינה ארוחת "גורמה" המורכבת מתפוח אדמה ששמרה במהלך החודש ומבשלת בצורות שונות. בזמן הארוחה הסתובבה סביב הגברים שלה ודאגה שלכל אחד מהם יהיה טעים משביע.
כשסבא שאל אותה "למה את לא אוכלת" היא הייתה עונה שכבר אכלה בזמן שבישלה את הארוחה.             בסיום הארוחה היא נהגה לאסוף את הפירורים מהשולחן-זאת הייתה הארוחה שלה.

עברו שנים , סבתא נפטרה ועמה הלכו עוד הרבה סיפורים שלא סופרו מעולם, איתה הלכו הפרטים הקטנים של הסיפורים שאינני זוכרת או לא הפנמתי אז והיום אין לי את מי לשאול .                                                אחרי מותה חיפשתי את ה"כפתור הצהוב" ולא מצאתי.האם היא זרקה כי לא רצתה לזכור יותר,               האם זה הדוד שלי שלא רצה השום תזכורת על הימים ההם. אני לא יודעת...                                           

הרגע בו היום פוגש את הלילה, המעבר העדין הזה בין אור לחושך, השקט שיש שם.                                 אלו רגעים קסומים, בלתי נשכחים.

ברגע כזה הבנתי את המילה "יהודי ".שנים  לא נזכרתי על קיומו של "כפתור הצהוב"...