מתנה לפסח 2014

שלושה ימים לפני פסח שנת 2014

מאז פסח של שנה שעברה אני לא יכולה והאמת היא, לא רוצה להיפטר מהתחושה שדברים לא סתם קורים והם מכוונים מעבר למשהו שאני לא תמיד יכולה להבין. אז אני פשוט מקבלת את זה עם הידיעה שבסופו של דבר זה רק לצורך ההתפתחות שלי, לצורך עלייה.
מורתי המדהימה  Itael Camon שמלמדת אותי כבר כמה שנים את שיטת  איזון חיים - Life Alignment    אפשרה לקראת החג סדרת טיפולים. הגעתי אליה ביום שישי ,בשעה די מוקדמת. הכבישים ריקים, בשולי הדרך פריחה יפיפייה, האוויר צח ואי אפשר לא להרגיש את החג המתקרב.
נכנסת לבית שלה, שקט . ברקע אני שומעת מים זורמים ובכל זאת, שקט מאוד. היא מקבלת אותי בחיוך רחב ואנחנו נכנסות לחדר הטיפולים. אני נשכבת על המיטה ואומרת לה "עינוי אבל מבורך".תשאלו למה עינוי? כי התהליך לא קל בכלל – חופרים עד עומק הנשמה, מגלים מה לא נדרש יותר ומשחררים. זה נשמע קל אבל בפועל זה קשה מאוד. הקושי הוא כי אלו דפוסים שאימצנו לעצמנו בגלל הסביבה, החינוך שקיבלנו, החברה בה אנו חיים אבל הם לא אנחנו. הקושי הוא תוצאה של אירוע  שגרם לתגובה מסוימת ומאז תמיד מגיבים כך כשמשהו מזכיר את אותו אירוע. 
אלו בכלל דברים בלתי נשלטים. אלו דברים שאנו אפילו לא יודעים שהם קיימים בתוכנו.אלו דברים שלא מאפשרים להגשים חלומות.

התחלנו תהליך. העדיפות של הגוף שלי הנה " איבוד רגשי". זה כבר אומר לי הרבה, הרי גם אני מטפלת.
יש כאן סיפור עמוק מאוד ואני כבר יודעת שמחכה לי עבודה. זה היתרון להיות מטופל כשאתה גם מטפל. הרגש שעלה זה "להרשות". הוא יושב בכבד שלי. לכבד תפקיד מאוד חשוב בגוף – הוא מסנן, הוא מנקה, עבודה קשה יש לו. תחום החיים שנגוע הוא "עבודה" אבל ברור לי ש"עבודה" זה רק משהו מייצג.אחרון מצטרף מימד "אין תפיסה" וזה אומר שלי אין תפיסה מודעת לרגש שעלה. עבודה קשה אמרתי?
תוך כדי שהיא דולה את כל האינפורמציה הזאת אני מתחילה להרגיש לחץ בגוף. בשיחה אני אומרת לה שאני מרגישה שאני חייה למען האחרים  וכאילו שמה את עצמי ואת הרצונות שלי בהמתנה - עד שהילדים ילכו לישון ורק אז אעשה XYZ , רק עד ש....ואז אני אעשה ....וכך כל הזמן.
תוך כדי השיחה אני מרגישה שאני מנסה להיות הכי בסדר שאני יכולה, מנסה לרצות את כולם.
הדבר מעלה בי כעס ועצב אדיר. אני בוכה. יש שם המון עצב.                                                         

גדלתי בת בכורה של  משפחה יהודית החיה בבולגריה. חונכתי להיות הכי טובה, להשקיע הכי הרבה, לעמוד בציפיות של האחרים ממני, לא  לאכזב . אני זוכרת את עצמי בכיתה ד'. הציונים הראשונים שקיבלתי בתחילת השנת הלימודים היו 90-95 ואני פחדתי לחזור הביתה כי התחושה שאאכזב את הוריי הייתה כל כך חזקה שגרמה לי לפחד.
היא שואלת אותי מה קרה בגיל 4. האמת? אין לי מושג. אין לי זיכרונות מגיל הזה בכלל.                          אני מנסה להיזכר אבל לא מצליחה. אני יודעת שהיתי בגן ילדים מאוד יוקרתי, של ילדים נבחרים.            

הגן היה שבועי, מגיעים ביום שני וחוזרים הביתה ביום שבת. הגן היה ממוקם בתוך פארק אדיר מימדים, עצי אורן, שבילים כמו בסיפורי הילדים, פינות קסומות לפיקניק, זכורה לי מזרקה יפה. מהסיפורים של הוריי אני יודעת שכל הורה חלם להכניס את ילדיו לגן הזה.

פתאום הרגשתי מאוד בודדה, עזובה ממש. נזכרתי במריה – המטפלת היפיפייה עם שיער הארוך שחור ועיניים ירוקות בצורת שקד. היא אהבה אותי מאוד, הייתה ממש כמו אמא בשבילי.                              

ואז הבנתי – יותר נכון חיברתי בהבנה שלי בין הרגש לזיכרונות  שהתחושה של "עזובה" גורמת לי לרצות,  כל הזמן לרצות, להיות בסדר כי אם לא  - יעזבו אותי, לא יאהבו אותי, ידחו אותי.
התחושה הייתה כל כך חזקה, כל כך עוצמתית ,הדמעות זולגות בשקט על פניי, דמעות של עצב כי אני שם, ילדה בת 4.איך תשחררי את העצב הזה היא שואלת אותי? מה הצבע שלו, מה המרקם?                                         אני רואה אותו כתום כמו אש אבל קר, עם דוקרנים שמכאיבים לי. אני רואה את עצמי לוקחת אותו ,מניחה אותו על כף ידי. מתבוננת בו, לומדת אותו, הרי עד עכשיו לא ידעתי בכלל על קיומו. אני נוגעת בכל דוקר שלו בהמון עדינות, מדברת איתו , מודה לו שהסכים להתגלות לי. מודה לו שבזכותו הגעתי להישגים, מודה לו שבזכותו למדתי שאני יכולה כמעט הכל, מודה לו שבזכותו למדתי לא לפחד, לאורך השנים הוא לימד אותי שיש בי כוח פנימי והוא שלי, רק  שלי.
אני מסבירה לו  שאני כבר לא זקוקה לו. אני שולחת אותו ממני וככל שהוא מתרחק וקטן כך אני נפתחת ונושמת יותר בקלות.

תחושה של לצאת לחירות. מתנה לפסח – הפעם רק לעצמי ובשבילי.

אל תפחדו, תרשו לעצמכם מתנות כאלו.